פרק ט

קרקע אינה נגזלת

המשנה (בבא קמא קטז: וקיז:) דנה באחריותו של הגוזל שדה מחברו:

הגוזל שדה מחבירו ונטלוהו מסיקין

אם מכת מדינה היא, אומר לו- הרי שלך לפניך

ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה אחר

שטפה נהר, אומר לו- הרי שלך לפניך

כלומר, בניגוד לגוזל מיטלטלין, שאם נשתנו, נקנו לגזלן בשינוי, והרי הגזלן מחוייב בהשבת ערכם לנגזל, הגוזל קרקע אינו חייב אלא לעזוב את המקום, שכן גם כאשר הקרקע תחת ידו, נחשבת היא עדיין ברשותו של הנגזל. לכן, אם שטף נהר את השדה הנגזלת, שלא בגלל מעשה הגזלן, ועקב כך נפחת ערכה, אין הגזלן מחוייב לפצותו על הנזק.

בהתאמה, אם ניטלה השדה על ידי נוכרים בעלי זרוע ("מציקין" בלשון המשנה), ואין יד הגזלן בדבר ("מכת מדינה"), אין הגזלן מחוייב לפצות את הנגזל, שכן השדה היתה ברשותו של הנגזל כל הזמן, וההפסד לנגזל לא נגרם בעטיו של הגזלן.

הגמרא (קטז:) מבררת למה הכוונה שהמציקים נטלו את השדה "מחמת הגזלן". אפשרות אחת היא שהמלכות גזרה על כל רכושו של הגזלן, ובכלל זה ניטל ממנו השדה שגזל, אך אפשרות זו כבר משתמעת מהרישא הפוסקת ש"אם מכת מדינה היא- אומר לו הרי שלך לפניך". לכן מגיעה הגמרא למסקנה שהמשנה מחדשת דבר נוסף- גם אם נטלו המציקין את השדה כחלק מ"מכת מדינה", אם הראה להם הגזלן את השדה, ועל ידי כך איפשר להם ליטלה, חייב הוא, מדין מזיק, לפצות את הנגזל (ועי' עוד בדברינו בדין המוסר ממון חבירו, הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה א).

מתוך כך שהגזלן חייב לפצות את הנגזל על אובדן השדה שבא, אפילו בעקיפין, בעקבות הגזל, ברור שגם במקרה עליו מדבר הרמב"ם, בו הרס הגזלן את הנכס בידיים, יתחייב לשלם לנגזל בתורת מזיק.

הקביעה ש"קרקע אינה נגזלת" מופיעה גם בגמרא בסוכה (ל.:), שם מובאים דברי רב הונא, שהורה לקונים הדסים לחג מגויים-

כי זבניתו אסא מנכרי לא תגזזו אתון אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו. מאי טעמא - סתם נכרים גזלני ארעתא נינהו, וקרקע אינה נגזלת. הלכך, לגזזוה אינהו, כי היכי דליהוו יאוש בעלים בידייהו דידהו, ושינוי הרשות בידייכו

כלומר, יש להניח שהקרקע גזולה בידי הגוי המוכר את ההדסים שגדלים בה. לכן, אם יקצצו הקונים מהקרקע, יהיו ההדסים גזולים בידם, כיוון שבעוד שההדסים מחוברים לקרקע חל עליהם דין הקרקע, שאינה נגזלת, ורק לאחר גזיזתם חל עליהם יאוש הבעלים, וכיוון שעדיין לא עברו לרשות אחרת לא נקנו למחזיקים בהם, ואין לצאת בהם ידי חובת מצוות החג. לכן יש להניח לגוי המחזיק בקרקע לגזוז את ההדסים, כך שיהיה יאוש בעלים בעוד ההדסים בידו, ולאחר מכן שינוי רשות כאשר הוא מוכר ליהודי.

בראשונים נשמעים קולות שונים באשר לטעם שבעטיו קרקע אינה נגזלת:

רש"י (סוכה ל:) כותב שמשמעות הדבר שבניגוד למיטלטלין, בהם יאוש מביא לשינוי בבעלות, כאשר החפץ מגיע לידי בעליו החדש בהיתר (מה שבא לידי ביטוי למשל בדין אבידה הנקנית למוצאהּ כאשר הבעלים התייאשו), בקרקע גזירת הכתוב היא^[145], שיאוש לא מביא לשינוי בעלות. כרש"י כותבים גם התוספות שם.

לעומת שיטה זו, התוספות בב"מ (סא., ד"ה "אלא לאו") כותבים:

הא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה

שיטה זו מבינה באופן מילולי את קביעת הגמרא ש"קרקע אינה נגזלת".כלומר, לא ניתן לעשות מעשה של גזל בקרקע^[146].

דברים שיכולים להיות משלימים כותבים התוספות בבבא בתרא (מד. ד"ה "דווקא"). התוספות אומרים שמצד אחד "קרקע אינה נגזלת", אך מצד שני, באופן עקרוני, מועיל בה יאוש. כלומר, אם התייאשו הבעלים, יכולה הקרקע לצאת מרשותם ביאוש ומכירה (שינוי רשות) בדיוק כמו מיטלטלין. כגון זה כותב אף הרא"ש (סי' מא)^[147]. את הסוגיות לפיהן משמע שאין יאוש בקרקע מסבירים התוספות והרא"ש בכך שהמצב המצוי הוא שאין הבעלים מתייאשים מקרקע כיוון שהיא נשארת במקומה והם יודעים שיוכלו לתבוע אותה גם לאחר זמן, משתבוא להם שעת הכושר לכך.

השו"ע (שעא א-ב) פוסק כדברי הרמב"ם וכשיטת רש"י, שלא רק שקרקע אינה נגזלת, אלא שאין ליאוש בעליה השלכה על קניינה, ולכן "אפילו נמכרה לאלף, זה אחר זה, ונתייאשו הבעלים, הרי זה חוזרת לנגזל בלא דמים".

עבדים כקרקע לעניין גזל

עי' בדברינו לעיל, פרק ג הלכה ד, בעניין הגוזל עבדים והזקינו או מתו.

גביית פיצויים מן הגוזל שדה

בגמרא (ב"מ יד:) חלקו האמוראים:

המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו, רב אמר: יש לו מעות ויש לו שבח, ושמואל אמר: מעות - יש לו, שבח - אין לו

כלומר, מדובר על הקונה שדה מגזלן, ומשביחה, ובא הנגזל ולוקח אותה מידו. על כולם מוסכם שחוזר הקונה וגובה את דמי השדה מהגזלן שמכר לו. המחלוקת היא על דמי השבח. רב סובר שהגזלן מפצה את הקונה גם על השבח ואילו שמואל אומר שהגזלן אינו חייב לפצות את הקונה ממנו על השבח.

בביאור דעתו של שמואל מתלבטת הגמרא- האם שמואל אמר את דעתו דווקא במקרה בו לא התחייב הגזלן בשטר המכר לפצות את הקונה גם על השבח, או שמא אפילו אם התחייב לכך, עדיין סובר שמואל שאין הגזלן משלם לקונה ממנו על השבח שאבד לו, משום שהדבר נראה כריבית^[148].

תחילה הגמרא חפצה להוכיח ששמואל אמר את דבריו דווקא כאשר לא היתה התחייבות בשטר המכר לפצות על השבח, מדברי המשנה בגיטין (מח:):

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין, מפני תיקון העולם

משנה זו מונה תשלומים שיש לגבות רק מנכסים בני חורין, ולא מנכסים משועבדים (כלומר, מנכסים הנמצאים בעת הגביה ברשותו של החייב, ולא מנכסי נדל"ן שמכר החייב לאחר זמן ההתחייבות)^[149]. בביאור המקרה שבמשנה- "לשבח קרקעות", מובאת ברייתא המאריכה בביאור דין המשנה:

לשבח קרקעות כיצד? הרי שגזל שדה מחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין...

לאכילת פירות כיצד? הרי שגזל שדה מחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו. כשהוא גובה - גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ופירות גובה מנכסים בני חורין

אפשרות אחת לפרש את שני המקרים הברייתא היא שמדובר על אדם שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר שהשביחהּ והצמיח בה פירות, ובא הנגזל ולקח את השדה עם שבחהּ ופירותיה מהקונה, ועתה הקונה גובה את דמי השדה ואת דמי השבח/פירות מהגזלן. פירוש זה תומך בדעה ששמואל אמר את דברו רק במקרה בו לא היתה התחייבות בשטר המכר לתשלום השבח, אך ברמה העקרונית הוא מסכים שהגזלן (המוכר) מפצה את הקונה גם על השבח, ואינו חושש לריבית בהקשר זה.

לגבי הרישא דוחה הגמרא, שאין להסיק מהברייתא על המקרה עליו דיבר שמואל (מוכר שדה שאינה שלו), כי ניתן לגרוס "הרי שלקח שדה מחברו"^[150], ואז מדובר במקרה שונה מזה של שמואל- אדם שמכר שדה שלו, ובא בעל חובו וטרפה עם שבחהּ מהקונה^[151].

אמנם בסיפא לא ניתן לדחות בדרך זו, שכן בעל חוב אינו גובה מהלקוחות פירות שכבר אינם צריכים לקרקע.

לכן מפרשים רבא ורבה בר רב הונא את הסיפא אחרת- לדבריהם מדובר במקרה בו הגזלן גזל שדה בפירותיה והפסידהּ, אם פיזית (חפר בה "בורות שיחין ומערות"- רבא), או אפקטיבית (ניטלה ממנו על ידי גויים גזלנים^[152]- רבה בר רב הונא). עתה בא הנגזל ותובע את הגזלן על השדה ועל הפירות שהיו בה. הברייתא מחדשת שאת דמי השדה גובה הנגזל אפילו מנכסים משועבדים, שמכר הגזלן לאחר שגזל, ואילו את הפירות גובה רק מנכסים בני חורין, שנמצאים כעת תחת ידו של הגזלן.

הגמרא ממשיכה ומסבירה שלפי פירוש זה של רבא, כל ההבדל בין התשלום על השדה לבין התשלום על הפירות עצמם נובע רק מכך שהברייתא מדברת על מקרה פרטי ומסויים, בו על השדה כבר תבע הגזלן את הנגזל ובית הדין פסק לטובתו, ולכן, כיוון שיש פרסום לדבר נחשב הדבר כמילווה בשטר, וניתן לגבות מהלקוחות^[153]. לעומת זאת, על הפירות בית הדין עדיין לא פסק, ולכן נחשב הדבר כמילווה על פה, בו אין גובים מנכסים משועבדים. במילים אחרות, ברמת העיקרון (אלמלא פסק בית הדין), אין גובה הנגזל לא את דמי השדה ולא את דמי פירותיה מנכסים משועבדים.

הרמב"ם פוסק על פי דברי רבא ודברי הגמרא על פירושו, שהגזלן שהרס שדה או אכל את פירותיה, משלם על שניהם מנכסים בני חורין בלבד, אלא אם כן עמד בדין ופסק בית הדין על התשלומים ואז מכר, שאז גובה מנכסים משועבדים. כך פוסק גם השו"ע (שעב א-ב) ומוסיף, כדברי רבה בר רב הונא, שלא רק בגזלן שהרס קרקע הדין כך, אלא גם בגזלן שניטלה ממנו הקרקע הגזולה על ידי גזלנים נוכרים (והיה הדבר מחמתו ולא ב"מכת מדינה").

לגבי תשלום על שבח שהשביח הגזלן את השדה, עי' להלן בפרק י', בדין היורד לשדה חבירו שלא ברשות והשביחה.

הגוזל שדה ומכרה ולא ידע הלוקח בגזילתה, והשביחה או אכל פירותיה, ולאחר מכן נטלה הנגזל

לעיל הבאנו את מחלוקת האמוראים לגבי המוכר שדה שאינה שלו, והשביחה הלוקח, ולקחה הנגזל- האם מפצה הגזלן את הקונה רק על דמי השדה שנתן לו, או גם על השבח-

רב אמר שמפצה אותו גם על השבח, ואילו שמואל אמר שמפצה אותו רק על דמי השדה ולא על השבח.

כמו כן ראינו שהגמרא מתלבטת האם דברי שמואל, שלא מפצים את הלוקח על השבח, אמורים בכל מקרה, או רק כאשר לא נתן לו הגזלן אחריות הכוללת את השבח במפורש.

בהמשך הסוגיה (ב"מ טו:) אומר רבא, שההלכה היא כרב כנגד שמואל. כלומר, הגזלן מפצה את הקונה ממנו גם על דמי השדה וגם על השבח.

הגמרא ממשיכה ומסיקה, שבתנאים מסויימים יודה אף שמואל שהקונה נוטל פיצוי מהגזלן המוכר, על השבח שנטל הנגזל, וזאת במקרים בהם כתב לו בשטר המכר אחריות מפורשת על השבח, ובנוסף עשה קניין מיוחד על דבר זה, או שגבה הקונה את הפיצוי מקרקע אחרת שיש למוכר. במקרים אלה אין הדבר נראה כריבית.

הרמב"ם פוסק כרבא, ולכן כותב שהגזלן מפצה את הלוקח על כל חלק השבח עליו בעל השדה עצמו אינו מפצה אותו^[154].

הראב"ד מעיר, שהגזלן מפצה את הלוקח רק אם מכר לו באחריות. ומסביר המגיד משנה, שלדעת הראב"ד בניגוד לאחריות כלפי דמי השדה עצמה, שאינה צריכה להיכתב, כיוון שאנו פוסקים ש"אחריות טעות סופר"^[155], האחריות על השבח צריך להיכתב במפורש.

עוד חלקו הראשונים ביחס להגדרת השבח עליו אמור בעל השדה (הנגזל) לשלם ללוקח ביחס לשבח אותו חוזר ותובע הלוקח מהגזלן שמכר לו-

רש"י מפרש שהלוקח מהגזלן חוזר לקבל את השבח מהגזלן ולא מקבלו מהנגזל (כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, המקבל את השבח או את ההוצאה, הנמוך מבין השניים, כמבואר בפרק הבא), משום שהשדה כבר היתה מושבחת, והתקלקלה ביד הגזלן. משמע מדברי רש"י שאין הנגזל משלם על השבחה שאינה השבחה ביחס למצב השדה כשהיתה תחת ידו.

הרשב"א (ד"ה "יש לו מעות") חולק על רש"י. לדבריו גם אם השבח שהשביח הלוקח את השדה אינו מביאה לאיך שהיתה בידי הנגזל (כיוון שהתקלקלה ביד הגזלן בינתיים), עדיין, כיוון שסוף סוף תיקן הלוקח מהגזלן את שדהו של הנגזל ביחס לאיך שהיתה תחת ידו של הגזלן, צריך הנגזל לשלם לו ללוקח תמורת השבח. לכן מתרץ הרשב"א שכאן תובע הלוקח את הגזלן ולא את הנגזל תמורת השבח, כי מדובר ב"שבח הבא ממילא"^[156], או בהפרש בין השבח לבין ההוצאה שהוציא הלוקח עליה. בשני מקרים אלה אין בעל השדה מפצה את הלוקח, ולכן חוזר הוא אחר הגזלן שמכר לו כדי שיפצהו.

הרמב"ם כותב שהלוקח תובע את הגזלן שמכר לו רק על החלק מן השבח שעליו לא קיבל תשלום מהנגזל בעל השדה. אמנם, לשאלה העקרונית האם בעל השדה צריך לפצותו אם לא השביח את השדה ביחס לאיך שהיתה תחת ידו לפני שנגזלה, הרמב"ם אינו מתייחס.

הנימוקי יוסף (ח: בדפי הרי"ף, ד"ה "אמר רבא") מעיר ש"יפה כח האחריות היכא דטריף לה נגזל מהיכא דטריף לה בעל חוב" כלומר, כאשר חוזר הקונה על המוכר בעקבות גביית בעל חוב, מפצה אותו המוכר לפי שווי הקרקע בשעת הגביה, ואם הוזלה הקרקע מכפי שהיתה כשמכרה לו, משלם לו רק על פי שווי זה. לעומת זאת, אם תובע הקונה פיצוי מהמוכר בעקבות גביית נגזל, כיוון שמתברר למפרע שמעולם לא היה כאן מכר, נמצא שרק מתן מעות היה. לכן משלם לו המוכר (הגזלן) לפי גובה דמי המיקח, אפילו אם השדה עצמה הוזלה מאז.

השו"ע (שעג א) כותב כדברי הרמב"ם, והרמ"א מביא את דעת הרשב"א ואת דעת רש"י החולקת.

הגוזל שדה ומכרה והכיר הלוקח שהיא גזולה, והשביחה או אכל פירותיה, ולאחר מכן נטלה הנגזל

בדף טו:, מובאת המשכה של מחלוקת האמוראים:

הכיר בה שאינה שלו ולקחה. אמר רב: מעות - יש לו, שבח - אין לו. ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו

כלומר, לעיל דיברו רב ושמואל במקרה בו לא ידע הקונה שהשדה אינה שייכת למוכרה, ואילו כאן מדובר במקרה בו גם הקונה וגם המוכר יודעים שהשדה אינה שייכת למוכר. במקרה זה מסבירה הגמרא שכיוון שברור לכל הצדדים שמכר אמיתי אין כאן, חלוקים רב ושמואל בשאלה מהי כוונתו של הקונה בנתינת המעות-

דעתו של רב היא שהמעות ניתנו למוכר בתורת פיקדון ולכן צריך הגזלן להחזירן.

לעומת זאת, דעתו של שמואל היא שהמעות ניתנו בתורת מתנה, ולכן הן נשארות אצל הגזלן מוכר הקרקע.

הראשונים מעלים מספר סברות מדוע מוסכם על הכל שכאן הקונה אינו מקבל את השבח:

רש"י כותב בקצרה שכאן מודה רב לשמואל שעל השבח לא משלם הגזלן, כיוון ש"קרקע זה אינו קנוי לו". פירוש לדבריו, שיודע הקונה, נותן המעות, שאינו נותנן תמורת קרקע, אלא כפיקדון או מתנה, שכן הקרקע עצמה אינה של המוכר. לכן ברור שאין בדעתו שום תנאי שעם חזרת הקרקע יפוצה לפי ערכה בשעת החזרה^[157]. כטעם זה כותב גם הריטב"א.

הראב"ד כותב טעם אחר- שכיוון שברור לכל הצדדים שאין כאן שום מכר, הרי שאם ישיב המוכר לקונה כסף מרובה מאשר זה שילם לו, יחשב הדבר כריבית.

שאלה בסיסית זו משליכה על הדין כאשר המוכר כתב לקונה אחריות על השבח- בזה נחלקו הראשונים באופן קוטבי. מצד אחד, הרי"ף בתשובה והר"ן (שניהם מובאים בשיטה מקובצת), כתבו שכיוון שרב סובר שתשלום השבח נראה כריבית, הרי שאם כתב לו המוכר אחריות רשמית על השבח, כל שכן שזו ריבית^[158], שהרי לא באמת נעשה כאן מכר, והאחריות על השבח היא בסך הכל מסמך הקובע את שכר המעות האסור. לכן גם אם כתב לו אחריות על השבח אינו נוטל את השבח. שיטתם של ראשונים אלה נראית כעולה בקנה אחד עם דברי הראב"ד, שהגזלן אינו מפצה את הקונה על השבח מפני שזו ריבית.

לעומת הרי"ף, הריטב"א, הרשב"א והתוספות (טו: ד"ה "מעות") כותבים שאם כתב המוכר לקונה אחריות על השבח, צריך לשלם לו את השבח, שכן כל הסיבה שאינו משלם לו את השבח היא משום שאם אינו מפרש לו אחרת, הרי המעות הן פיקדון וצריך להחזיר רק אותן (כדברי רש"י דלעיל). ממילא אם מפרש אחרת על ידי נתינת אחריות על השבח, צריך לשלם את השבח^[159].

עוד חלקו ראשונים על חלק וסוג השבח עליו יכול הקונה לקבל פיצוי בכל זאת, אף שידע שהוא קונה שדה גזולה-

הרי"ף כותב (ז. מדפיו) שמה שאמר רב שמעות יש לו אך שבח אין לו, הכוונה לשבח הבא מאליו, כגון שהתייקרה הקרקע ללא הוצאה, משינוי טבעי או משינוי השער. בזה אם יפצה המוכר את הקונה על השבח יהיה הדבר כמו ריבית, שכן מכר לא היה כאן ובכל זאת סכום הפיצוי צמוד לשווי השדה. אמנם אם מדובר בשבח הבא כתוצאה מהשקעה של הקונה, יכול הוא לתבוע פיצוי מלא מהגזלן שמכר לו, לא רק על ההוצאה שהוציא אלא על מלוא השבח^[160].

הרמב"ם, הריטב"א ורוב הראשונים כותבים שהקונה יכול לתבוע לפחות חלק מהשבח מהנגזל, כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, שמקבל את הוצאותיו אם השבח גדול מהן, או את השבח אם ההוצאות גדולות הימנו^[161]. אך מהגזלן עצמו הקונה מקבל רק את הקרן ולא את השבח.

הטור (שעג) כותב שהקונה אינו מקבל פיצוי מהנגזל אפילו כיורד לשדה חברו שלא ברשות^[162]. לפי שיטה זו, כיוון שהקונה ידע שהשדה גזולה, קונסים אותו ומקבל אף פחות מהיורד לשדה חברו שלא ברשות^[163].

השו"ע (שעג א) כתב כדברי הרמב"ם, והרמ"א הביא כ"יש אומרים" את שיטת הטור ביחס לכך שכאשר ידע הלוקח שהשדה גזולה, אינו מקבל פיצוי אפילו על הוצאותיו. עוד מביא הרמ"א את שני הצדדים של מחלוקת הראשונים האם כתיבת אחריות על השבח מאפשרת לקונה לקבל פיצוי על השבח מהמוכר אף שידע בעת המכירה שהשדה גזולה.

גזלן שמכר שדה שאינה שלו, ולאחר מכן חזר וקנאה מבעליה החוקיים

הגמרא (שם, טו:) ממשיכה לדון במקרה של גזלן שמכר קרקע גזולה-

בעא מיניה שמואל מרב: חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו? –

אמר ליה: מה מכר לו ראשון לשני - כל זכות שתבא לידו.

מאי טעמא?

מר זוטרא אמר: ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא,

רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה

כלומר, מדובר במקרה בו לאחר שמכר הגזלן את הקרקע (שאינה שלו) ללוקח, הלך וקנה אותה מהנגזל, ומחדש רב, שיש לבית הדין להעמיד את הקרקע ברשות הלוקח למרות שכשקנאה מהגזלן עדיין לא היתה של הגזלן, וזאת משום שכאשר מכר הגזלן את הקרקע ללוקח מכר לו בפועל "כל זכות שתבוא לידו" בקרקע.

האמוראים חלקו מה הסיבה בעטיה אנו אומרים שהגזלן התכוון למכור ללוקח "כל זכות שתבוא לידו". מר זוטרא סובר שהגזלן אינו רוצה להיקרא גזלן על ידי הלוקח, שיאשימו בכך שהוא לקח את כספו מבלי לתת לו תמורה (שהרי הקרקע שנתן לו אינה באמת שלו). לעומתו, רב אשי סובר שהגזלן רוצה לעמוד במילתו, כלומר, שהמכר שעשה, אף שאין לו בסיס חוקי, עדיין תוצאותיו יתקיימו והקרקע תתקיים ברשות לוקחהּ.

הגמרא מגיעה למסקנה, שההבדל להלכה בין דעתו של מר זוטרא לבין דעתו של רב אשי הוא במקרה בו הגזלן לא מכר את הקרקע (כשלא היתה שלו עדיין) ללוקח, אלא נתן לו במתנה. לפי מר זוטרא הגזלן אינו חושש שמקבל המתנה יכנה אותו גזלן, כיוון שלא לקח ממנו כסף, ולכן העובדה שהגזלן קנה את הקרקע אינה מורה על כך שרצונו בשעה שמכר היה להעמידה ביד הקונה. לעומת זאת לפי רב אשי יש לגזלן עניין לעמוד במילתו גם כאשר הוא נותן מתנה, ולכן יש להסיק מקנייתו את הקרקע מהנגזל, שרצונו להעמידה ביד הקונה.

הראשונים חלקו בשאלה אצל מי נמצאת הקרקע בשעה שהגזלן חוזר וקונה אותה מהנגזל (בסיטואציה המדוברת בגמרא)-

רש"י (ד"ה "חזר") כותב שהקרקע נמצאת עדיין אצל הקונה. כלומר, הנגזל עדיין לא הספיק להחזירה אליו, ועתה הגזלן חפץ להוציאה מידי זה שקנה מידו בראשונה.

לעומתו, רבינו יונתן (מובא בשטמ"ק) מפרש שהנגזל כבר טרף את הקרקע מיד הקונה, ועתה קנה ממנו הגזלן, ובא הלוקח הראשון וחפץ להוציא מידי הגזלן^[164].

עוד חלקו הראשונים האם מדובר כאן במקרה בו ידע הקונה בגזילת הקרקע כשלקחה מהגזלן-

הרשב"א כותב שכל המדובר בסוגיה זו אמור רק כלפי המקרה בו לא הכיר הקונה ששדה זו גזולה^[165]. כמותו כותבים רוב הראשונים. המאירי חולק וכותב שכל הדברים הנ"ל אמורים גם במקרה בו הכיר הקונה מלכתחילה שהשדה גזולה^[166].

הגמרא (טז.) ממשיכה ודנה באופן פרטני מתי מעשה קניית השדה מהנגזל לגזלן מורה על רצונו של הגזלן לקיימה ביד הלוקח ומתי לא:

פשיטא: זבנה, אורתה ויהבה במתנה - לאו לאוקמה קמי לוקח קא בעי.

נפלה ליה בירושה - ירושה ממילא היא, ולאו איהו קא טרח אבתרה.

גבי איהו בחובו, חזינא: אי אית ליה ארעא אחריתי, ואמר האי בעינא - לאוקמה קמיה לוקח קא בעי, ואי לא - זוזי הוא דבעי אפרועי.

יהבה נהליה במתנה - פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר: מתנה כירושה, דהא ממילא. וחד אמר: מתנה כמכר, דאי לאו דטרח וארצי קמיה - לא הוי יהיב ליה מתנה, להכי טרח וארצי קמיה, כי היכי דליקום בהמנותיה.

וביאור הדברים-

אם הגזלן מכר, נתן במתנה או הוריש את השדה לאיש אחר, ברור לנו שלא היתה כוונתו להעמיד את השדה בידי הלוקח.

כמו כן, אם הנגזל מת והוריש את השדה לגזלן, אין שום אינדיקציה שהגזלן חפץ להעמיד את השדה ביד הלוקח, כיוון שקיבלה ללא השתדלות מצידו.

כאשר גבה הגזלן את השדה מהנגזל בעקבות חוב שהיה חייב הנגזל לגזלן, פוסקת הגמרא שיש להתבונן בדבר- אם הקפיד הגזלן לגבות דווקא משדה זו, משמע שהוא רוצה להעמידה בידי הלוקח, לעומת זאת אם לא כיוון לגבות דווקא את זו, אלא עלתה בידו בדרך מקרה, אין ללמוד ממעשיו שכוונתו להעמיד את השדה ביד הלוקח.

כאשר העניק הנגזל את השדה במתנה לגזלן, חלקו רב אחא ורבינא בדבר- לדעת האחד, כיוון שלא התאמץ הגזלן בכדי לקבל את השדה במתנה, חזר הדין להיות כאילו קיבלה בירושה (סעיף ב). לעומת זה, הדעה החולקת סוברת שאלמלא היה הגזלן משתדל ומשכנע את הנגזל לתת לו במתנה, לא היה הלה עושה זאת. לכן בכל זאת יש ללמוד ממעשיו של הגזלן שכוונתו להעמיד את השדה בידי הלוקח.

בהבנת מקרה א דלעיל בו הגזלן מכר או נתן במתנה למישהו אחר חלקו הראשונים באופן הנוגע לשורשי הבנת הדין-

הרשב"א והטור מפרשים שהגזלן מכרה או נתנה במתנה קודם שחזר ולקחה מהנגזל. כלומר, כשם שמכרה ללוקח בראשונה למרות שלא היתה שלו, כך מכרה באחרונה, לפני שחזר וקנאה מהנגזל. כוונת הגמרא היא שבמקרה זה הלוקח האחרון הוא זה שמנסה הגזלן להעמיד את הקרקע בידו.

לעומתם, הרמב"ם מפרש שהגזלן מכר את הקרקע לאחר (שאינו הלוקח הראשון) רק לאחר שחזר וקנאה מהנגזל^[167].

הגמרא ממשיכה עוד ודנה מאיזה שלב כבר לא נאמר שהגזלן לוקח את הקרקע מהנגזל בכדי להעמידה בידי הלוקח-

ועד אימת ניחא ליה דליקום בהמנותיה? –

אמר רב הונא: עד שעת העמדה בדין.

חייא בר רב אמר: עד דמטא אדרכתא לידיה.

רב פפא אמר: עד דמתחלן יומי אכרזתא.

כלומר, אם לא הזדרז הגזלן לקנות את הקרקע מהנגזל, אלא השתהה, וכבר התחיל הלוקח לפתוח נגדו בהליכים לגביית הפיצוי, משמע שכבר אין ברצונו של הגזלן לעמוד בנאמנותו מול הלוקח, ואין לומר שחזר אח"כ ולקחה מהנגזל בשביל שתעמוד בידי הלוקח. האמוראים חלקו מהו השלב הקובע לעניין זה בהליך התביעה. לדעת רב הונא, די שכבר תבע הלוקח את הגזלן בבית דין. לדעת חייא בר רב מדובר בשלב מאוחר יותר, בו לא רצה הגזלן לשלם עד שהוכרחו בית דין להוציא כתב המייפה את כוחו של הלוקח ליטול מרכושו של הגזלן. לדעת רב פפא מדובר בשלב מאוחר עוד יותר, בו כבר בחר הלוקח מאיזו קרקע של הגזלן לטרוף את חובו, והחל כבר הליך מכירתה של הקרקע לצורך גביה.

להלכה, פוסקים הראשונים כרב אשי, שהמוטיבציה של הגזלן לשוב ולקנות את השדה מהנגזל היא כדי שיעמוד בנאמנותו מול הלוקח, ולכן אף אם נתן לו במתנה אנו אומרים שלהעמידה בידו נתכוון, וכן פסק השו"ע (שעד א). כמו כן, במחלוקת האמוראים מאיזה שלב ניכר שאין רצונו של הגזלן שהשדה תעמוד ביד הלוקח, פסק הרמב"ם, ובעקבותיו השו"ע (שם) כרב פפא.

במחלוקת הראשונים האם מדובר בסוגייתנו דווקא בלוקח שלא הכיר בשדה שהיא גזולה, פוסק הרמ"א (שעד ב) כדעת הרשב"א, שהדברים אמורים דווקא אם לא ידע הלוקח בשעה שקנה שהשדה גזולה.

במחלוקת הראשונים האם מכירה של הגזלן לאחר, המעידה שאין ברצונו שתעמוד השדה ביד הלוקח, היא מכירה שהתקיימה לפני שקנה את השדה מהנגזל או אף לאחר מכן, פוסק השו"ע כרמב"ם, והרמ"א מביא את דעת הרשב"א וסיעתו.

לבסוף, במחלוקת האמוראים רב אחא ורבינא, לגבי המקרה בו קיבל הגזלן את השדה במתנה מהנגזל, פוסק הרמב"ם, שדין מתנה כדין מכר, מהטעם הנזכר, ובעקבותיו פוסק כך השו"ע (שעד ד). הרשב"א פסק כדברי האומר שמתנה כאן אינה כמכר^[168], וכן פסק הרמ"א (שם).

גזלן שחזר וקנה שדה מהנגזל, והנגזל טוען שאנסו למכור

ראשית- הקדמה הנצרכת לדין שלקמן-

בסוגיית הגמרא בבבא בתרא (מז:) קובע רב הונא:

תליוהו וזבין - זביניה זביני

כלומר, אדם שנאנס על ידי חבירו למכור לו דבר מה, אפילו אם חברו הכריחו למכור על ידי הפעלת לחץ פיזי, מה שמכר מכור. הגמרא מסבירה שדין זה מקורו בסברה- כיוון שהמוכר חפץ שהאנס יניח לו, הרי הוא מחליט למכור לו, ואין הסכמתו מהשפה ולחוץ בלבד.

עם זאת נפסק, שיכול המוכר לכתוב מודעה, שהיא הצהרה בפני עדים, שאין רצונו למכור, ומה שימכור לאותו האנס הרי זה מהשפה ולחוץ. הגמרא בבבא בתרא (מ:) פוסקת שכאשר מדובר במכר, יש צורך שעדותם של עדי המודעה את העובדה שהם יודעים שאכן המוכר אנוס. לעומת זאת, אם מדובר בנתינת מתנה, עדי המודעה יכולים לחתום על המודעה אף אם לא ברור להם שקיים כאן אונס.

יתר פרטי דין המוכר מחמת אונסו ודין מסירת מודעה יבוארו בעז"ה בפירוט בדברינו בהלכות מכירה, פרק י. ומכאן לדין שלפנינו.

הגמרא בבבא בתרא (מז.) מביאה רשימה של מקרים בהם העובדה שפלוני יושב בשדה ואוכל פירותיה למשך יותר משלוש שנים, אינה מחזקת את טענתו שהשדה נמכרה לו כחוק^[169]. ברשימה זו נמצאים למשל אריס ואומן (שהם באי כח של בעל השדה), וגזלן, שהוא איש זרוע שאין בעל השדה מעיז לגעור בו, מחמת פחד.

על רשימה זו מעירים (מז:) בשם רב הונא:

כולן שהביאו ראיה - ראייתן ראיה, ומעמידין שדה בידן;

גזלן שהביא ראיה - אין ראייתו ראיה, ואין מעמידין שדה בידו

כלומר, אם מראים האומן, האריס ודומיהם, הוכחת מכירה, כעדים או שטר, מעמידים את השדה בידם. לעומת זאת, אם אדם שהוחזק גזלן מציג הוכחה שהנגזל חזר ומכר לו את השדה לאחר שגזלה ממנו, אין בדבר בכדי להעמיד את השדה בידו, והשדה יוצאת וחוזרת לנגזל, וזאת לא משום שיש להטיל דופי בהוכחה כשלעצמה, אלא משום שיש לשער שמעשה המכירה של הנגזל היה מן השפה ולחוץ, מחמת אימת הגזלן.

רב ביבי מוסיף ומעיר על דברי רב הונא, בשם רב נחמן:

קרקע אין לו, אבל מעות יש לו;

במה דברים אמורים? - שאמרו עדים בפנינו מנה לו, אבל אמרו עדים, בפנינו הודה לו – לא...

כלומר, עיסקת המכר שעשה הגזלן עם הנגזל מתבטלת, כיוון שהנגזל טוען שהיתה בכפיה. אמנם, אם ישנה עדות שהגזלן נתן מעות לנגזל, הנגזל צריך להחזירן לגזלן. אם אין עדות על מתן מעות, אך יש עדות שהנגזל מודה לגזלן ששילם לו, לא צריך הנגזל להשיב מעות, כיוון שיש להניח שגם הודאה זו של הנגזל חולצה ממנו בכפיה.

הגמרא מביאה סמך לדברי רב הונא, שראיית הגזלן אינה ראיה, ממשנה בגיטין (נה:)-

לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית - מקחו בטל

כלומר, הקונה שדה מגזלן אנס ("סיקריקון" בלשון המשנה) ואחר כך הולך ומבקש לקנותה גם מהנגזל, והנגזל מסכים ומוכר לו, בטל המיקח, כיוון שמיראת הסיקריקון הסכים הנגזל למכור לקונה וליבו בל עימו^[170].

בהמשך מביאה הגמרא בשם רב הונא את דינו (ראה לעיל בהקדמה) לפיו המוכר מחמת אונסו מכרו קיים. ושואלת כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם דברי המשנה בגיטין מהם משמע שאם מאימת הסיקריקון מוכר הנגזל, המכר בטל. הגמרא עונה שדברי המשנה בגיטין אמורים במקרה בו לא קיבל הלוקח את תמורת השדה מהקונה^[171]. אך אמנם אם היה מקבל כסף, היה גומר ומקנה, למרות שאימת הגזלן עליו, והיה המכר חל כדברי רב הונא.

על זה אומרת הגמרא:

ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דרב נחמן: קרקע אין לו, מעות יש לו, מאי איכא למימר?

רב ביבי מימרא הוא, ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה

כלומר, הגמרא מקשה מדברי רב ביבי, שהבין שאף אם גזלן נותן מעות תמורת המיקח מיקחו בטל^[172]. ומתרצת שאין דבריו של רב ביבי מקובלים על רב הונא.

על פי דברי הגמרא האלה ובהתאמה עם דברי רב הונא, פסקו רוב הראשונים ובכללם הראב"ד (לפנינו), הרשב"ם, המאירי, הרי"ף (כו. מדפיו) והרא"ש (סי' נ), שדין הגזלן שכפה על הנגזל למכור לו שווה לדינו של שאר אנס שכפה על פלוני למכור לו. לכן, אם לא כתב המוכר מודעה מבעוד מועד, מה שמכר לגזלן מכור אם נתן הגזלן דמים. אמנם, אם הגזלן לא נתן דמים לנגזל, אלא הכריח אותו לחתום על שטר מתנה, כיוון שיש עדים שהמוכר גזל את הנכס עוד קודם לכן, המתנה מבוטלת ואפילו אין צורך במסירת מודעה, כנלמד מדין הקונה מסיקריקון וחוזר וקונה מבעל הבית, שמקחו בטל.

לעומתם, הרמב"ם פוסק (לפנינו ובהלכות מכירה פרק י הלכה ה) שלמרות שבדרך כלל האונס את חבירו למכור לו, ומכר, מה שמכר מכור, שונה הדין בגזלן שלאחר שגזל הכריח את חבירו למכור לו. במקרה זה, גם אם מביא הגזלן ראיה שמכר לו הנגזל (לאחר שגזל ממנו), ושאף נתן לו דמים, והנגזל טוען שבאונס מכר לו, המכר בטל, מוציאים את השדה מידי הגזלן ואם יש עדות שנתן הגזלן מעות לנגזל, משיב הנגזל לגזלן את הכסף^[173].

במחלוקת זו פוסק השו"ע (קנא ג) כרמב"ם, והרמ"א חולק ופוסק כשיטת הראשונים החולקים על הרמב"ם.